תכירו את אוהד יפרח, בן 45 נשוי ואב לשני ילדים.
אה, וגם יש לו cp (שיתוק מוחין). מגיל 22 הוא בהייטק הישראלי, בשש וחצי שנים האחרונות עובד ב- Gett, תחילה כמנהל צוות qa וכיום מנהל אינטגרציה (תפקיד חדש שבנה בעצמו) וגם מרצה ומקדם את נושא העסקת אנשים עם מוגבלות.
הדרך לשם לא הייתה קלה, ממש לא. עברו עליו שנתיים של חיפוש עבודה אינטנסיבי ומפרך כשהיו גם רגעים מעליבים, אבל המטרה שלו הייתה ברורה, לתת דריסת רגל ראשונה בעולם ההייטק, רק שיתנו לו הזדמנות. "לאחר שנתיים, אחרי ראיון עבודה שאליו הגעתי דרך קשרים וחברים, קיבלתי את התשובה המיוחלת: 'התקבלת לחברת נייס מערכות'." מהרגע שנכנס לשוק, הוא התקדם ועבד בחברות שונות.
אחרי 23 שנה שלו כעובד, לאוהד יש כמה תובנות:
ראשית, הוא אומר, אף פעם לא לוותר. כשמגיעה דחייה ממשיכים לחפש! יותר ויותר מקומות עבודה רוצים ומחפשים עובדים עם מגבלות. וחשוב מאוד לזכור: לטנגו צריך שניים. צריך שגם העובד.ת וגם המעסיק יבואו אחד כלפי השני!
שנית, במהלך החיפושים, לפעמים צריך לוותר על הנוחות שלנו כרגע כדי שיהיה לנו טוב בהמשך. כלומר לרדת לרגע כדי לעלות.
שורה תחתונה?
"לאף אחד אין את הזכות לקבוע לנו מהי תקרת הזכוכית שלנו, מה אנחנו מסוגלים או לא מסוגלים לעשות. רק לנו יש את הזכות לקבוע, " אומר אוהד.
ואנחנו יכולים רק להסכים ולהפיץ את המסר לכולם!